מול החוש והתחושה של הכרת הטוב, עומד היצר הרע ונלחם בכל כוחו וערמומיותו. זה מתחיל בכך, שאדם משוכנע שמגיע לו לקבל, אז אין סיבה לקלס ולשבח על שקיבלתי מה ש"מגיע לי". וזה ממשיך בכך, שהיצר שולח אלומה ומדגיש את החסר. אדם פתאום לא שם לב מה יש באמתחתו - הוא רואה ומרגיש את מה שאין ומה שעדיין חסר לו, אז מתעוררת תחושת המחסור; אם כן, על מה יכיר טובה ועל מה יגיד תודה, הרי חסר ואין את מה שהוא "כל כך רוצה"?
וכשהיצר מצליח ללכוד אדם במלכודת הזו - ההתדרדרות בלתי נמנעת ותעבור דרך תסכול, חוסר שביעות רצון, מירוץ אחר סיפוק ייצרי אינסופי, כפיות טובה, טרוניות כלפי מעלה, חידלון כעס ועצבות.
והאמת? וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל עד כמה ניתן להודות על כל כך הרבה טוב שניתן לנו באהבה מהבורא יתברך. כל אבר וגיד, כל קרן אור וטיפת מים, כל גרם אוויר ומטר מעוקב של טבע. כמה חסד! כמה טוב! כמה שפע! איזו אהבת חינם, איזו עוצמה של חיבוק נתינה וחיבה המורעפת על כל יצור נברא בהשגחה פרטית אינדבידואלית, בהתאמה, בשימת לב, בלא תמורה ובלי גבול.
את שתי הקצוות האלו, אנו מבטאים - בין יתר התחושות העילאיות המקבלות שם ביטוי - בפיוט הנורא והמרטיט: "נִשְמַת כָּל חַי".
מצד אחד, אני מודים בחולשתנו המבישה - קשה לנו להכיר טובה ופשוט לומר תודה. כמה קשה? אוהו... זה מנוסח כך:
"אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם;
וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו.
וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שְׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ
וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׂ וְכַיָּרֵחַ.
וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם
וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת -
אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת
לְךָ ה' אֱלֹקינוּ
וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ"
כל כך מדויק, כל כך לא מחמיא. לאמור:
גם אם הסל שלנו מלא על גדותיו; גם כאשר בגשמיות אנו במצב "מלא" והתברכנו ויש באמתחתנו "המון" - זה לא מספיק ("אין אנו מספיקים"). היצר יצליח למקד אותנו במה שחסר, במה שאין.
כמה חשוב להתבונן בכך ולחנך את עצמנו לא להיות כפויי טובה. להיווכח בטוב, בשפע העצום שהבורא יתברך נתן ונותן לנו; בברכות, בכוחות, בהשפעות, בשמירה ובהצלה ובאהבה העוטפת והמגוננת שלו, על כל אחד ואחת מאיתנו באופן הפרטני והמרגש והמושלם והמופלא ביותר.
כי למען האמת? מכל אבר, וכל חוש וכוח בגוף, אפשר להתפעל! להתבונן ופשוט להתמלא ברגשי תודה ואהבה להקב"ה על הזכות לקבל את האבר והגיד והחוש והכישרון שנתן לנו.
וכפי שהיטיב לבטא הפיוט בהמשך:
"עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ,
וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ,
וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ,
הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ,
וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ
וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ,
כִּי כָּל פֶּה לְךָ יוֹדֶה,
וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָׁבַע,
וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה,
וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִּכְרַע,
וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה,
וְכָל הַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ
וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ,
כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב
כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה
ה' מִי כָּמוֹךָ!
