יום רביעי, 16 בפברואר 2022

תפילה: "אדם רע", על מי מדובר?

פעמיים בברכות השחר, אנחנו מבקשים ומתפללים להינצל מ"אדם רע ומחבר רע".

בפעם הראשונה - מבקשים: "וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע"
ובפעם השניה - מתפללים: "שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע..".

האם זו כפילות? האם פעמיים מתפללים ומבקשים את אותה הבקשה? מה בכל זאת ההבדל?

לא ולא. אין זה אותו "אדם רע" ואותו "חבר רע", שאליו מתכוונים בשתי ברכות סמוכות אלו.

שימו לב:
בפעם הראשונה, מדובר על חלק אינטגרלי מברכות השחר של המתפלל עצמו.
האחרונה מבין ט"ו הברכות, מתחילה ב"ברוך" ומסתיימת ב"ברוך".

תחילתה של הברכה-אחריתא היא: "הַמַּעֲבִיר שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי" - - ואין מפסיקים כאן, ואף הזולת לא עונה 'אמן' בנקודה זו. אלא ממשיכים מיד: "וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ... שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ" וכו'. זו ברכה שאנו מבקשים בה בקשות חשובות הקשורות לאישיותנו, לדמות שהיא אנחנו. המתפלל, המברך, מבקש כאן בקשות המשרטטות את דמותו ואישיותו.

אם כן, בפעם הראשונה המתפלל מבקש: "והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע"; בניסוח מלא, אנו פונים לריבון העולמים ומבקשים - אנא השם יתברך, הרחק נא אותי, שלא אהיה חלילה "אדם רע", שלא אהיה "חבר רע"! הבקשה מבטאת את השאיפה שלי להיות אדם טוב וחבר טוב לעמיתיי. והברכה מסתיימת: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".

כעת, הגיע הזמן גם לבקש ולהתפלל - להינצל מסביבה רעה. ואנו מתחננים: "וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלֹקַי וֵאלֹקֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם, מֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. מֵאָדָם רָע, וּמֵחָבֵר רָע, וּמִשָּׁכֵן רָע..." - כאן אנו בהחלט מתכוונים לכך, שנזכה לפגוש סביבנו ולהיות בקשר אך ורק עם חברים טובים, שלא ניתקל ב"אדם רע" או "שכן רע" העשוי לבקש את רעתנו.

אז כאשר הננו מברכים - בל נשכח כי זוהי הצהרה, המחייבת אותנו לעמוד אחר שאיפתנו.
קודם כל להיות בעצמנו "אדם טוב" ו"חבר טוב" ו"שכן טוב".
וביחד עם זה, כחלק מבנייננו האישי, לשאוף גם לחיות בסביבה טובה שבה אין "אדם רע, חבר רע ושכן רע".

שנזכה!

יום שני, 14 בפברואר 2022

תפילה: הנותן ליעף כוח

 את ברכות השחר (מנהגנו) אומרים לפי סדר התרחשויות הדברים. תחילה, אדם מתעורר ("מודה אני") ומברך על הזכות "להבחין בין יום ובין לילה"; ואז יש תיאור מסודר - פוקח עוורים (פקיחת העיניים). "מתיר אסורים" על כבלי השינה שמתפוגגים; "זוקף כפופים" כי אדם אינו שוכב על יצועו אלא מזדקף ועומד על רגליו; מתלבש ("מלביש ערומים) - ואז, רק אז, באה ברכת הנותן ליעף כוח.

כי היצר, שחפץ לעכב ולגרום לאדם להתמהמה מעבודת היום, בפרט מעבודת השם יתברך - מכביד לאות, עייפות וכבדות עליו. אולי יצליח לגרום לו להתעצל? אולי אפילו חשק להמשיך לישון? וזה נמשך כך עד השלב שבו אדם סיים להתלבש... פתאום, אנו לבושים - ושרידי קורי השינה נמוגים, אנחנו מרגישים את הכוח ואת המרץ להתחיל יום חדש, לצאת לדרך.

ללמדך, עד כמה היצר והנפש מעורבים בנעשה 😀 וגם כשאני כבר קם, עומד על רגליי ואפילו מתחיל להתלבש - עדיין מנסה היצר שלי להכביד, להגביר את העצלות, לגרום לי לחוש עייפות ולמשוך אותי להמשיך לישון.

ומרגע שאני מתגבר ומסיים להתלבש - באה ברכת "הנותן ליעף כוח"! הכוח זורם, היצר הרע "מרפה". וניתן להתקדם: מגלים את העולם הנפלא שממתין לי בחוץ, רוקע הארץ על המים; אני נועל את נעליי ("מכין מצעדי גבר") וסוף סוף יכול גם להודות על "שעשה לי כל צרכי" (כידוע, שנעליים הם הלבושים החשובים, שבלעדיהם אי אפשר להודות על בגדים. כך למשל בימים שבהם אסור לנעול נעלי עור - אי אפשר לברך "שעשה לי כל צרכי").

והתפילה, תפילת השחר היא הצעד הבא. אדם חוגר את האבנט ("אוזר ישראל בגבורה"), מתעטר ומניח את התפילין ("עוטר ישראל בתפארה"), ומודה מעומק ליבו על כל תרי"ג המצוות שזכה להתחייב בהם.

ככה מתחיל עוד יום נפלא, בעולמו של הבורא יתברך!

מה עושים היום?

יש כלל ידוע שכאשר כתוב בפסוק "זה", הכוונה למשהו שנוכח וניצב מול עינינו. "מראה באצבעו ואומר זה" לדוגמא: ...