מה עושים היום?

יש כלל ידוע שכאשר כתוב בפסוק "זה", הכוונה למשהו שנוכח וניצב מול עינינו. "מראה באצבעו ואומר זה"

לדוגמא:

"החודש הזה לכם" (שמות יב, ב)

הקב"ה "הצביע" למשה על הירח במצב של קידוש לבנה. (ובלשון רש"י: "הזה" - נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע ואמר לו כזה ראה וקדש).

"זה א-לי ואנווהו" (שמות טו)

שמות רבה כג טו:  – "אמר ר' ברכיה: בוא וראה, כמה גדולים יורדי הים! משה כמה נתחבט ונתחנן לפני המקום, עד שראה את הדמות, שנאמר: "הראני נא את כבודך". אמר לו הקב"ה: "לא תוכל לראות את פני" ... החיות הנושאות את הכסא אינן מכירות את הדמות, ובשעה שמגיע זמנן לומר שירה הן אומרות: באיזה מקום הוא? אין אנו יודעות, אם כאן הוא, אם במקום אחר הוא, אלא בכל מקום שהוא: ברוך כבוד ה' ממקומו!

ועולי הים היה כל אחד ואחד מראה באצבעו ואומר: "זה אלי ואנוהו".

אמר להם הקב"ה לישראל: בעולם הזה אמרתם לפני פעם אחת: "זה א-לי", אבל לעתיד לבוא אתם אומרים אותו דבר שתי פעמים, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כה ט)".

זֶ֣ה יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ (שמות ל, יג)

לשון רש"י: "זה יתנו. הראה לו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל, ואמר לו כזה יתנו".

ועכשיו לעניננו...

"זה היום"

כל יום, היום הזה - היום הנוכח, המצוי מול עינינו, היום עליו אתה ואת יכולים להצביע עליו, להראות באצבע עכשיו ולומר: "זה" היום;

"עשה השם"

הקב"ה יצר את היום הזה - בריאה טרייה וחדשה, כי הוא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית - הבריאה מתחדשת בכל רגע מחדש, אז היום הזה הוא כלי, שהשם ברא ממש כעת!

והוא הכניס לתוך הכלי המופלא, אל היום הזה שברא בטובו - "פועלי דיממא" פועלי-יום, שכירי יום, יהודים שבהם הוא נותן אמון מחודש וטרי - כהכרזת הקודש: "רבה אמונתך", הוא מאמין (בלי קשר למה שהיה עד כה) שכל פועל בוודאי יעשה היום את תפקידו כדבעי!

ומה התפקיד הראשי והראשון המצופה והנדרש מהפועלים, ביום הזה הנוכחי אותו עשה השם?

"נגילה ונשמחה בו"

פשוט: לשמוח, להרבות שמחה, לגרום לשמחה, לעודד, להתעודד, לזקוף קומה, להודות ולהלל - ולהמשיך להתפלל.

אז מה עושים היום?

קודם כל שרים: "זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה' נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ" (תהלים קיח).

ויאללה, לעבודה! כל הפועלים שזכו לעוד יום עבודה בעולמו המופלא של הקב"ה, ממלאים את תפקידם היום, בשמחה, בלי תירוצים!

...ועוד תובנה קטנטנה:

על "לעתיד לבוא" נאמר - 

"ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו (=כלומר: תהיה אלקות בגילוי),  זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיה כה ט).

אם כן, יש לנו הבטחה שכאשר נזכה ואלוקות תהיה בגילוי, ונףכך יהודי יוכל לומר (פעמיים!) זה על גאולתנו ועל פדות נפשנו,

מה תכל'ס יהיה תפקידו של יהודי, באופן מעשי, נוכח אותם הגילויים?

שימו לב -

"נגילה ונשמחה"! נגילה ונשמחה בישועתו.

ומסקנה:

השם יתברך נותן לבני ובנות ישראל את הזכות והתפקיד כעת לבצע תפקיד מעין דלעתיד לבוא, להיות ב"מוד" ובמצב רוח ובפעולה אקטיבית של "נגילה ונשמחה בו", כפי שבגאולה נהיה במצב אקטיבי של "נגילה ונשמחה בישועתו".

ואם תרצו? זו הפורמולה המנצחת.

הזכות להיות "נגילה ונשמחה בישועתו" להודות על ישועות וניסים וגאולה - תבוא ותגשים עצמה בזכות ובעקבות העבודה בעת הגלות העכשווית, שיהודים זכרו למלא את תפקידם: "נגילה ונשמחה בו".

א מ ן

ערך עצמי

הם קובצו נדחסו באכזריות כוחנית

ואז סלקציה ברוטאלית באצבע זדונית

תאי גזים וכבשני אש השמידו המונית

נותר קומץ ממוספר בתעשייה רצחנית

אין תוחלת או תקווה מוחשית

סדר יום שמוחק כל צלם אנושית

דיכוי, רמיסה, עינוי כל יום מבראשית

ללא קרן אור ובלי זכות אף לדמוע חרישית

אז איך בעפר ואפר, נותר ערך עצמי?

בתוך גופרית ולבה רותחת, לא אבד עמי

מי שמר על צלם א-ל שאז הסתיר פנים

איך שרדה יחידה שבנפש בחוסר האונים?

קינאו הערלים, ביעקב שלא נמחק

עמלו להשמיד דיוקן שהתעקש להיות חזק

טבחו, דקרו, השפילו ושחקו עד דק

אך מולם ניצב נצח שמאום בו לא דבק

וברגע בו תמה השואה האיומה

נכנס קלגס גס אל הביתן עם הדממה

מדיו מגוהצים אך עיניו מזרות האימה

פתאום היו כבויות ובקצותן היתה דמעה

"לכם עתיד מובטח" נבח לשלדים שמולו

"ואנו, כשלנו ונמחקנו מהיקום כולו"

חשף הצורר את שהציק להם, בקולו:

מהות ו"ערך עצמי" - אין כוח שיכול לו!

כי גוף הוא רק גוף, גידים בשר ועצמות

אולם ה"חלק אלוקה" הוא מהות ועצמות

אדם שצלם כזה חקוק בו, גם בגיא צלמות

הוא נצחי ובלתי מנוצח, נושא את הדמות

הגוף יכול לסבול. אבל הנשמה בוערת

הגוף עולה בלהבות, והנפש נשארת!

מדהים איך הניסוי על האומה המפוארת

הוכיח אפילו לזו הכי רעה ומכוערת

שישראל חי וקיים, מהות לא משקרת

"יודן ריין" רק את החיצוניות עוקרת

וערך עצמי, מהות גם בשלד כבוי מוארת!

אז בואו, אהוביי, בניי, יקיריי

בל נבכה על גוף שסבל או דוויי

נזכור ונתמקד רק במהות של חיי

וחייכם וחיי בני עמי, חיי כל אחיי

ראו, איך סבתא פרומעט ואחותה

נותרו שרידים יחידים מכל משפחתה

י"ג נפשות, הורים בנים ובנות היתה

ורק שתיים שהאש הנאצית לא כילתה

אבל איפה הם, הקלגסים הרוצחים

מה נותר מה"יופי" והמדים המגוהצים

ומולם? חי עם, וקיים, מצמיח חלוצים

שבכל קצווי תבל אור וטוב מחזק ומעצים

זה המסר, החשוב יותר מכל דבר

אנחנו לא גוף, לא גידים ולא בשר

אנחנו נשמה עם ערך עצמי חלק אלוקה מאושר

ומה שפעלנו ויצרנו וזכינו - לנצח נשאר!

זאת חנוכה

זאת חנוכה?

טלפון גורלי, בתשפ"ב

סביבון מסחרר החל להסתובב

מסדרונות ארוכים, חלוקים לבנים

מלאכים שעוטפים ומאירי פנים

חברים מסורים, ידידים מבינים..

זאת חנוכה!

בתוך כל אתגר נס מתגלה

בכל ניתוח נמצא אור נעלה

כל טיפול מפרך הוא כמו זית כתית

מגלה שמן זך שאת החושך מסיט

כל מה שנראה כמו שיא התחתית

מתברר כמנוף, פוטנציאל לעתיד

זאת חנוכה.

חושך כאילו, הסתר פנים כביכול

מציאות מתעתעת מסתירה אור גדול

אך די במבט מעיין, מפוכח

לגלות עד כמה הוא כאן, נוכח

מחבק, מציל, אוהב בוודאי

מפנק בכוחות ושמחה עד בלי די

כי חשכת הגלות היא רק מסך דק

כדי שאותו נחפש ובדרכיו נדבק

תפילה מקרב לב נישא, אליו נשתוקק

ונזכה להודות ועל הנסים להתרפק

זאת חנוכה, תשפ"ג.

מה טוב? ומה דורשים ממך?

"הִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב

וּמָֽה־ה' דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗

כִּ֣י אִם־עֲשׂ֤וֹת מִשְׁפָּט֙

וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד

וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹקיךָ"

הדרך הנכונה, משלבת בין שלושת האלמנטים ההכרחיים הנ"ל.

זה לא סתם "לעשות חסד", כמצוות אנשים מלומדה, מכורח ההכרח הג'נטלמני או מהרגל שגרתי. ה' דורש ממך: אהבת חסד.

ולא סתם לאהוב חסד ולעשותו - אלא להתבונן ולמצוא במה וכיצד לעזור: "עשות משפט".

'משפט' הוא הדבר הנכון שצריך ונדרש, ועשיית חסד - גם למי שאוהב חסד - צריכה להיות מושכלת, לעזור בדבר הנכון והנדרש ובאופן הנכון.

לשם כך יש צורך בתכונה להרגיש את הזולת ולהשכיל לדעת מה נכון להציע, בזמן ובמינון ובגישה הנכונה.

והדבר האחרון כמובן, הוא הצנע לכת.

כי חסד ונתינה הם הדבר הנכון רק כאשר מי שצריך לדעת יודע, וזהו...

ובספר "עקידת יצחק" (עא,א) הפליא לשלב את שלושת האלמנטים הנ"ל, כשלימות שלושת הקווים: עבודת האדם עם עצמו, בין אדם לחברו, ובין אדם למקום:

"וכן דעת הרב ז"ל הוא כי כל חכמי המוסר, חלקו חובות האדם לג' מחלקות, חובות האדם לנפשו חובותיו לזולתו מבני אדם וחובותיו נגד השי"ת..

ועל שלש אלה חובות האדם, העיר הנביא מיכה באמרו "מה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט" כי זה רומז על חובות האדם לנפשו, לכלכל כוחות גופו במשפט, ולתת חוק וגבול לכל תכונות והתפעליות נפשו במשפט וצדק, "ואהבת חסד" רומז על חובות האדם לזולתו להתחסד עמו כפי יכלתו, ואף כי שלא להרע לו "והצנע לכת עם אלקיך" רומז על חובותיו נגד השי"ת לדעת אותו, ולהיות תמים עמו, לעבדו בלב שלם ובנפש חפצה אף בעשיית המעשים אשר לפי ראות עיני שכלו לא יגיעו לתועלתו, או לתועלת רעיו לשחר טובם ואשרם הזמני.

ונמשך מזה כי יש גם ג' מיני שלימויות, כי מי שימלא חובותיו לנפשו - ישיג שלמות עצמותו, והממלא חובותיו לזולתו - ישיג שלמותו בבחינתו לאחרים, ובמלאו חובותיו נגד השי"ת יהיה תמים ושלם עם אלקיו...

...ששלמות האדם ימצא משלשה עניינים. בשלימותו עם עצמו, ובשלמותו עם זולתו ממנו, ושלמותו עם אלהיו. כמו שעל שלשתן אמר הנביא ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכם עם אלהיך (מיכה ו׳:ח׳). כי הענין הראשון עשות משפט עצמו בתקון תכונותיו ומדותיו מצד מה שהם קנינים בו כמו דאת אמר (שופטי' י"ג) משפט הנער ומעשהו. והשני הוא ההצטדק עם הזולת בהוצאת הפעולות המדותיות אל הפועל כי אהבת חסד הוא מה שיתחסד האדם עם זולתו. והשלישי הוא ההשתלם עם אלהיו בהיות תמים עמו ומשתמר מחטוא לו בהכרתו אותו".

הנה כי כן, השילוב, כפי שהיטיב לנסח אותם פסוק מופלא זה, הוא דרך החיים האולטימטיבי, עליו ניתן להכריז כי זה נקרא לעשות טוב - וזה מה שהקב"ה דורש מעמך.

"יהי נא חסדך לנחמנו"

להתמודד עם אתגרים סבוכים בחיים, זו לא רק משימה אישית הדורשת מאדם לגלות כוחות ותעצומות נפש מול האתגר עצמו - אלא, לא פחות מכך, גם אתגר חברתי סוציאלי: להתמודד נכון עם תגובות הסביבה, הקרובה יותר וקרובה פחות.

אנשים קרובים - הם תמיד אנשים טובים ואכפתיים, שאם לא כן, לא יהיו קרובים ולא יגלו אמפתיה או עניין במצבו של המתמודד. ומכאן ואילך, העניין מתחלק להמוני אפיקים שלא כולם זורמים באותו כיוון. הזרימה, תלויה כמובן בדרכו, באופיו, במידת האינטלגנציה ובמידת היכולת של הגורם האכפתי, שבוודאי הצד השווה לכולם היא הכוונה והשאיפה להיטיב ולסייע, להקל, לחזק ולהעצים.

ולא אחת, התוצאה הפוכה וקוטבית. אדם מנסה לעודד ולחזק אך לא שם לב עד כמה בדבריו הוא ייאש וריסק את שארית התקווה. אדם מנסה בכל כוחו להביע אמפתיה, מבלי משים שילח חץ מורעל שפילח לב וניפץ סיכוי. הוא בא, בכנות ובשאיפה מוצהרת להקל ולהוריד עומס ועול, ובסופו של דבר העמיס והכביד בלא כוונה.

ולא תמיד הוא יודע שזה מה שקרה לבסוף. אדרבה, מרבית המקרים יסתיימו בכך שהמעודד האכפתי יוצא בתחושה טובה: "הצלחתי כל כך לחזק, איזו סייעתא דשמיא היתה לי והצלחתי לבחור בדיוק את המילים הקולעות! ראיתי בעיניים שלו עד כמה הדברים שלי היו כמו תרופה למכה, כמו שיקוי מרפא לליבו השבור" -- כשאין לו גרם מושג עד כמה ההיפך הוא הנכון.

לעומת כל זאת...

המרפא האוליטמטיבי, העידוד האבסולוטי, הכח, החוזק והמגע הקסום המדוייק המביא מזור ומרפא לכל מצב וכל חולי - הוא הרופא כל בשר ומפליא לעשות - המלך הטוב והמטיב שהוא "מצמיח ישועות, בורא רפואות, נורא תהילות,  אדון הנפלאות, המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".

לכן, אני כל כך מתחבר לתפילת "עננו", הנאמרת בתעניות ציבור (על ידי כל מתפלל יחיד - ב'שמע קולנו', ועל ידי שליח הציבור בצמוד לברכת רפאנו).

אנו מתוודים בפתחה של תפילה זו על "כי בצרה גדולה אנחנו". אבל אנחנו מתחננים מאת השם יתברך, הטוב והמטיב, הכל יכול: אנא! אל תשליכנו לידיהם, לפיהם או אל 'כוונותיהם הטובות' של מנחמים, מסייעים ומעודדים למיניהם, שכולם בשר ודם, כולם מלאים רצון טוב אך בבואם לסייע ומתוך ניסיון לעזור, הם לפעמים, מבלי משים ומבלי שהתכוונו חלילה, מזיקים, מחריבים, מרסקים תקווה ומדכאים את המפש.

אנא, השם הטוב, "יהי נא חסדך לנחמנו!"

ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך עד כמה אנו זקוקים לגילוי אלוקי, לכוחות מהשם יתברך, לחסדי שמים. אנא, זכיני ויהיו נא חסדיך - לנחמני ולעודדני ולחזקני, נוכח אתגרי החיים. אלוקיי, רק עליך אנו נשענים! רק בך אנו בטוחים! רק אתה יודע למה באמת אנו זקוקים; יהי נא חסדך - לנחמנו. לא זרים ינחמונו, לא קרובים וידידים יעודדונו; והלוואי שאלו לא ישברו וירסקו אותנו;

רק חסדך ורוב טובך, העונה לתפילותינו, רק חסדיך ינחמונו. רק בחסדך ורוב טובך נמצא את הנחמה האמתית.

"כי אתה השם, העונה בעת צרה, פודה ומציל בכל עת צרה וצוקה".

על רצח בגין "אין עשן בלי אש"

"מה, סתם מספרים עליו/עליה?? ברור שזה נכון. הרי אין עשן בלי אש. למה דווקא עליו/עליה מספרים? בבקשה, יש לו/לה אפשרות להילחם ולהוכיח את החפות, אבל אם אין הסבר מה האינטרס בטח יש דברים בגו".

כל כך הרבה חפים מפשע סובלים בגין הטיעון המנצח הנ"ל. משפחות כה רבות התמוטטו ונחרבו רק בגלל שהוכחות ענייניות להפרכת האישומים והשמועות - נהדפו ("נו, די כבר עם הטרחנות הזו ואני גם לא רוצה להיכנס בכלל לפרטים") - והאשמה נחרצה בחותם ברזל כי הרי אין עשן בלי אש...

ומה אומרת התורה הקדושה? מה צריכה להיות דרכו החד משמעית של כל יהודי שבדל אמונה באמתחתו?

פרשה אחרי פרשה, בספר דברים, מאריכה התורה במילים מפורשות לחנך אותנו מהי הדרך וההתייחסות האמונית האלוקית - מול חולשה אנושית רעה זו.

א. פרשת ראה, פרק יג פסוק יג ואילך: "כי תשמע ... לאמור: יצאו אנשים בני בליעל ..."

ובכן, הגיעה אליך שמועה על אנשים ש"יצאו" מדרך הישר והפכו להיות בני בליעל - ועל מעשיהם הנוראיים. מה עושים עם העשן המצחין והסמיך הזה?

"ודרשת, וחקרת, ושאלת, היטב, והנה אמת, נכון הדבר, נעשתה התועבה הזאת בקרבך" - רק אז, ורק לאחר מכן, "הכה תכה".

ורש"י מנתח את התיאור ואומר: מכאן למדו שבע חקירות". לפני שתאמין לשמועה, ובטח לפני שתתרגם זאת למעשה אקטיבי נגד הנאשם בשמועה, תבצע לפחות שבע חקירות עומק!!

ב. פרשת שופטים, פרק יז פסוק ב ואילך: "כי ימצא בקרבך, באחד שעריך... איש או אשה אשר יעשה את הרע ... והוגד לך, ושמעת" - כן, יש עשן, השמועה רצה, כולם "יודעים" כי כולם שמעו שמועה עם פרטים, אין עשן בלי אש!

כמה לא מפתיעה הוראת התורה: "ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל - והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא אשר עשו את הדבר הרע הזה"

כמה צריך להיזהר. כמה צריך להרחיק ולהבדיל בין שמועות לבין חריצת דין. כמה דרישות, חקירות, בדיקות ומשנה זהירות "היטב, היטב, היטב" דורשת תורתנו, תורת חיים, לפני שנעז להוקיע להכות לחרוץ דין ולקבל שמועה רעה על זולתנו.

אנא זכרו תמיד: נכון, אין עשן בלי אש. אבל כל כך הרבה אש הוצת בזדון ומתוך רוע לב אינטרסנטי. ואם לא דרשת היטב, חקרת היטב, בדקת היטב ווידאת באופן הכי מוסמך בעדות כשרה (רש"י יז,ד) שעל פי תורה "נעשתה התועבה הזאת" (לא עניינים דומים/אחרים), והאנשים האלו עשו את "הדבר הרע הזה" - רק אז מותרת עשייה אקטיבית כנגדם.

כמה טוב השם, כמה טובה התורה וכמה צדק רבינו החפץ חיים שהתחנן לשים בראש סדר העדיפויות של חברה מתוקנת מאבק מתמיד ועיקש נגד לשון הרע.

"אין אנו מספיקים להודות"

התובנות שבית הספר של החיים מספקות, מחווירות מול מסר חשוב ויסודי שחייבים להפנים ולשים נגד עינינו בכל עת ממש: החובה להכיר טובה ולהודות לבורא יתברך, על כל הטוב שגומל בכל שנייה ממש, מחדש, עם כל יצור נברא.

מול החוש והתחושה של הכרת הטוב, עומד היצר הרע ונלחם בכל כוחו וערמומיותו. זה מתחיל בכך, שאדם משוכנע שמגיע לו לקבל, אז אין סיבה לקלס ולשבח על שקיבלתי מה ש"מגיע לי". וזה ממשיך בכך, שהיצר שולח אלומה ומדגיש את החסר. אדם פתאום לא שם לב מה יש באמתחתו - הוא רואה ומרגיש את מה שאין ומה שעדיין חסר לו, אז מתעוררת תחושת המחסור; אם כן, על מה יכיר טובה ועל מה יגיד תודה, הרי חסר ואין את מה שהוא "כל כך רוצה"?

וכשהיצר מצליח ללכוד אדם במלכודת הזו - ההתדרדרות בלתי נמנעת ותעבור דרך תסכול, חוסר שביעות רצון, מירוץ אחר סיפוק ייצרי אינסופי, כפיות טובה, טרוניות כלפי מעלה, חידלון כעס ועצבות.

והאמת? וְדַעַת לְנָבוֹן נָקָל עד כמה ניתן להודות על כל כך הרבה טוב שניתן לנו באהבה מהבורא יתברך. כל אבר וגיד, כל קרן אור וטיפת מים, כל גרם אוויר ומטר מעוקב של טבע. כמה חסד! כמה טוב! כמה שפע! איזו אהבת חינם, איזו עוצמה של חיבוק נתינה וחיבה המורעפת על כל יצור נברא בהשגחה פרטית אינדבידואלית, בהתאמה, בשימת לב, בלא תמורה ובלי גבול.

את שתי הקצוות האלו, אנו מבטאים - בין יתר התחושות העילאיות המקבלות שם ביטוי - בפיוט הנורא והמרטיט: "נִשְמַת כָּל חַי".

מצד אחד, אני מודים בחולשתנו המבישה - קשה לנו להכיר טובה ופשוט לומר תודה. כמה קשה? אוהו... זה מנוסח כך:

"אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַיָּם;

וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה כַּהֲמוֹן גַּלָּיו.

וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שְׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ

וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׂ וְכַיָּרֵחַ.

וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׁרֵי שָׁמָיִם

וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת -

אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת

לְךָ ה' אֱלֹקינוּ

וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ"

כל כך מדויק, כל כך לא מחמיא. לאמור:

גם אם הסל שלנו מלא על גדותיו; גם כאשר בגשמיות אנו במצב "מלא" והתברכנו ויש באמתחתנו "המון" - זה לא מספיק ("אין אנו מספיקים"). היצר יצליח למקד אותנו במה שחסר, במה שאין.

כמה חשוב להתבונן בכך ולחנך את עצמנו לא להיות כפויי טובה. להיווכח בטוב, בשפע העצום שהבורא יתברך נתן ונותן לנו; בברכות, בכוחות, בהשפעות, בשמירה ובהצלה ובאהבה העוטפת והמגוננת שלו, על כל אחד ואחת מאיתנו באופן הפרטני והמרגש והמושלם והמופלא ביותר.

כי למען האמת? מכל אבר, וכל חוש וכוח בגוף, אפשר להתפעל! להתבונן ופשוט להתמלא ברגשי תודה ואהבה להקב"ה על הזכות לקבל את האבר והגיד והחוש והכישרון שנתן לנו.

וכפי שהיטיב לבטא הפיוט בהמשך:

"עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ,

וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ,

וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ,

הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ,

וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ

וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ,

כִּי כָּל פֶּה לְךָ יוֹדֶה,

וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָׁבַע,

וְכָל עַיִן לְךָ תְּצַפֶּה,

וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִּכְרַע,

וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה,

וְכָל הַלְּבָבוֹת יִירָאוּךָ

וְכָל קֶרֶב וּכְלָיוֹת יְזַמְּרוּ לִשְׁמֶךָ,

כַּדָּבָר שֶׁכָּתוּב

כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה

ה' מִי כָּמוֹךָ!