את ברכות השחר (מנהגנו) אומרים לפי סדר התרחשויות הדברים. תחילה, אדם מתעורר ("מודה אני") ומברך על הזכות "להבחין בין יום ובין לילה"; ואז יש תיאור מסודר - פוקח עוורים (פקיחת העיניים). "מתיר אסורים" על כבלי השינה שמתפוגגים; "זוקף כפופים" כי אדם אינו שוכב על יצועו אלא מזדקף ועומד על רגליו; מתלבש ("מלביש ערומים) - ואז, רק אז, באה ברכת הנותן ליעף כוח.
כי היצר, שחפץ לעכב ולגרום לאדם להתמהמה מעבודת היום, בפרט מעבודת השם יתברך - מכביד לאות, עייפות וכבדות עליו. אולי יצליח לגרום לו להתעצל? אולי אפילו חשק להמשיך לישון? וזה נמשך כך עד השלב שבו אדם סיים להתלבש... פתאום, אנו לבושים - ושרידי קורי השינה נמוגים, אנחנו מרגישים את הכוח ואת המרץ להתחיל יום חדש, לצאת לדרך.
ללמדך, עד כמה היצר והנפש מעורבים בנעשה 😀 וגם כשאני כבר קם, עומד על רגליי ואפילו מתחיל להתלבש - עדיין מנסה היצר שלי להכביד, להגביר את העצלות, לגרום לי לחוש עייפות ולמשוך אותי להמשיך לישון.
ומרגע שאני מתגבר ומסיים להתלבש - באה ברכת "הנותן ליעף כוח"! הכוח זורם, היצר הרע "מרפה". וניתן להתקדם: מגלים את העולם הנפלא שממתין לי בחוץ, רוקע הארץ על המים; אני נועל את נעליי ("מכין מצעדי גבר") וסוף סוף יכול גם להודות על "שעשה לי כל צרכי" (כידוע, שנעליים הם הלבושים החשובים, שבלעדיהם אי אפשר להודות על בגדים. כך למשל בימים שבהם אסור לנעול נעלי עור - אי אפשר לברך "שעשה לי כל צרכי").
והתפילה, תפילת השחר היא הצעד הבא. אדם חוגר את האבנט ("אוזר ישראל בגבורה"), מתעטר ומניח את התפילין ("עוטר ישראל בתפארה"), ומודה מעומק ליבו על כל תרי"ג המצוות שזכה להתחייב בהם.
ככה מתחיל עוד יום נפלא, בעולמו של הבורא יתברך!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה